<h1>שם ג' ע"א</h1>
<h2>דף מה:</h2>
פירש רבינו תם בספר הישר בתיקון ספר תורה אין כותבין אלא על עורות בהמה טהורה וחיה טהורה בכלל. וצריך לעבד העורות לשמן. ואם לא עיבדן לשמן פסולות. כדאמרינן בהניזקין [גיטין נ"ד ע"ב] גוילין שלו לא עיבדתים לשמן ופסלום. וא"ת לית הילכתא הכי דהא קיימא לן בסנהדרין פרק נגמר הדין [מ"ח ע"ב] כרבא דהוא בתראה. ועוד דפסקינן התם בהדיא הילכתא כותיה דאמר הזמנה לאו מילתא היא. ומוקמינן כתנאי דתניא ציפן בזהב וכו' עד אע"פ שלא עיבדן לשמן. ורשב"ג [אומר] אף עור בהמה טהורה עד שיעבדן לשמן. ורש"י פירש דקסבר תנא קמא כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא. ודמי לאורג בגד למת דאמר רבא דמותר בהנאה, ורשב"ג אומר עד שיעבדן לשמן, כאביי דאמר הזמנה מילתא היא. וכיון דמכשר רבא ותנא קמא בלא עיבוד לשמן בעור של בתי תפלין, כתיבה לשמה ועיבוד במקום כתיבה לשמה לא בעי (עיבוד). כדמוכח בהשולח [גיטין מ"ה ע"ב] דפריך התם אתפלין ורשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמה לא בעי, ושני בגר שחזר לסורו מחמת יראה דמכוין לשמה. מכלל דלתנא קמא אתי שפיר דכיון דלא בעי לשמה מותר ליקח מגוי גמור. הרי לך לרבא ולתנא קמא לא בעי עיבוד לשמה ולא כתיבה לשמה. ואם באת לתרץ התם לרבא לאו תנאי היא אלא לאביי, דאם כן הוה ליה למימר "לאביי ודאי תנאי היא לרבא מי לימא תנאי היא". והוה ליה לשנויי. דהכי אורחיה דתלמודא ודאי.
אלא נראה לי דלעולם בעי לשמו, ולא כפירוש רש"י. אלא הכי פירושא דשמעתא, תנאי היא ותניא ציפן זהב וכו' עד עור בהמה טהורה כשירה אע"פ שעיבדן שלא לשמן. דקסבר תנא קמא כאביי דאמר הזמנה מילתא היא ואין צריך עיבוד לשמן. דהזמנה אחר עיבוד סתם קיימא במקום עיבוד לשמן, כיון דמילתא היא. והזמנה דאחר כתיבה סתם היא ככתיבה לשמה. רשב"ג אומר אף על של בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן. דהזמנה לאו מילתא היא כרבא, ולא קיימא הזמנה במקום עיבוד לשמה. הילכך צריך עיבוד וכתיבה לשמה. דלשמה במידי הילכתא בעשיית ספר תורה. ולא מיתוקמא הילכתא בהזמנה גרידא אלא בעיבוד. ומיהו מודה רבא דאם עיבדן לשמן שמותר לכתוב עליהן שטרי הדיוטות או לטלותם על גבי בהמה, דהזמנה לאו מילתא היא עד שיכתוב עליו. וגבי אורג בגד למת נמי אי בעינן [כונה] לשם מת היה צריך לאורגו לשם מת, דהזמנה דבתר אריגה לאו מילתא היא לרבא אא"כ נגע במת. אלא לאביי לא בעי אריגה לשמה, אפילו אי גמירי בה לשמה. דבהזמנה דבתר הכי סגי.
ונראה לי דפר"ח [מוקי] לפום ריהטייהו, אביי כת"ק ורבא כרשב"ג. וראייה גדולה היא. נמצינו למידין שצריך עיבוד לשמן. ואם גוי מעבדן וישראל עומד על גביו ומסייע, מסייע זה יש בו ממש דנכרי אדעתיה דישראל קא עביד, טפי מכותי דאמר אנא גמירנא טפי מינך. ובענין זה התירו הגאונים עיבוד גוי. וכתיבה לשמה בעינן לשם תורת ישראל. אבל האזכרות צריך לכתוב לשם האזכרות, כדאמרינן בהניזקין [גיטין מ"ה ע"ב] כל ס"ת שאין האזכרות שלו כתובין לשמה אינו כלום. ודוקא נתכוין לכתוב יהודה וכתב את השם צריך לרבי יהודה להעביר עליו קולמוס ולקדשו. אבל יהודה לשם שם אחר אין צריך לקדש. דהא לשם תורת ישראל [נכתב], ודיי בכך. עד כאן דברי רבינו תם הכתובים בספר הישר.
ושאר תיקון ספר תורה, עיבוד בעפצים הכתוב שם, לא הוצרכתי אני הסודר לכתוב על סדר זה. מכל מקום אכתי קשה לי על האזכרות דבעינן לשם אזכרות ודאי, דאי לא אינו כלום, היאך לוקחין מן הגוים. דנהי דגוי הכותב לשם תורת ישראל לשמה כפי' רבינו [תם] האזכרות לא נכתבו כהלכתן וכהכשרן. דנהי דשאר התורה נכשיר על ידי שהכתב מוכיח בחסרות ויתירות ותגי ובשעטנ"ז ג"ץ, על האזכרות על מה לנו לסמוך שנכתבו כהלכתן.
ועוד קשה לי בין לפירוש רש"י בין לפירוש רבינו תם מה ענין הזמנה דעיבוד להזמנה דפליגי בה אביי ורבא. דתנא קמא ורשב"ג לא איירי אלא בהכשר תורה, דלרבנן כל עור בהמה וחיה טהורה כשר לכתוב אפילו לא עיבדו לשמה. ומנלן דכי אזמין עורות דאותה הזמנה אוסרת אם לשנותן לשטרות או למלאכת הדיוט. וכן לרשב"ג מנא ליה לבעל התלמוד דכי היכי דפליגי בהכשר תורה פליגי באיסור, דילמא בהזמנה כולי עלמא לא פליגי דשרי לאישתמושי בהו. דהכי גרסינן בפ"א דערכין [ו' ע"א] נדר צדקה ולא הקדש צדקה. ומסקנא צדקה הרי היא כנגד לבל תאחר. ופירוש נדר צדקה, כלומר כדין נדר דין צדקה. ולא הקדש צדקה, דאין צדקה כדין הקדש. דאילו צדקה שרי לאישתמושי בה כדמסיק התם. ואילו הקדש אסור לאישתמושי בה. ומשמע דוקא משום דכבר נתפש וחל ההקדש, אבל בהזמנה לא. מיהו יש לדחות דמשום צדקה תנא הקדש. ודמיבעי ליה לרבינא בפ"א דנדרים [ז' ע"א], ומייתינן להו במסכת שבת פ"א [י' ע"א], לא דמי להני הזמנות כדמפרש התם. ובפרק בני העיר בירושלמי [מגילה פ"ג ה"א] מייתי טובא בהזמנות.
ורבי יעקב סתם זה היה תלמידו דרב יהודה היה, כדאיתא בפרק בהמה המקשה [חולין ע"ו ע"א] אמר רב יהודה אמר שמואל צומת הגידין שאמרו מקום שהגידין צומתין, ועד כמה אמר ליה ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, כי הוינן בי רב יהודה אמר לן שמעו מינאי מילתא דמגברא [רבה] שמיעא לי, ומנו שמואל ממקום שצומתין עד מקום שמתפשטין וכו'. ובפ"א דקדושין [י"ג ע"א] כי נח נפשיה דרב אסי עיילו רבנן לנקוטינהי לשמעתיה אמר להו ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה הכי א"ר אסי א"ר מני כשם שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה כך אין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה. והתניא אע"פ שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה אבל קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה. אמר להו כי תניא ההיא בחליפין [דתניא קונין] בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה. וטעמא משום דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה
